אז… אני עוברת לאלסקה
בעקבות הלב.

התאהבתי בה לפני 25 שנה, כשהייתי בת 21. פעם ראשונה שלי בחו"ל, ארץ ראשונה שלי, אהבה ראשונה בְּ-מקום.
הייתי רגע אחרי צבא, חמושה בסארקזם ובחוסר-אמון גורף, ומאוווווד מיליטנטית. אלסקה פשוט קרעה מעליי את השריון המטופח שלי באיבחת אהבה ללא-תנאי, שהייתה השפה הפנימית הכמוסה שעמלתי להשתיק ולהסוות שנים רבות.
נשארתי שם חשופה, חסרת-מגן, ולנצח מאוהבת במקום האחד שבו מותר לב פתוח בציבור. חשבתי אולי ככה זה כל ארץ בחו"ל – אלסקה כאמור הייתה הראשונה שלי. אבל כשהגעתי אל הבאה מיד הבנתי שלא כך היא, ונפער בי געגוע שלא שָׁכַך.

כל פעם שהרגשתי שאין לי מקום בעולם הזה, שמעתי לחישה פנימית: "אלסקה…." היא קראה ללב היהודייה הנודדת שלי לשוב אליה, אל הארץ המובטחת האישית שלי.

היא לא נתנה לַגָּלוּת שלי להימשך 2000 שנות. היא שלחה שליח – קוייח, משבט ה-אונאנגן, מ-ימת ברינג שלה, נושא חכמה עתיקה אל זמנים מודרניים – להזכירני את הברית העתיקה שכרת איתה ליבי. שמה לי את השליח בסרטון, נתנה לי להפסיד את ההתחלה שמספרת מאיפה הוא, להגיע ישר אל (דברו על) הלב המחכה לנו שנשוב אליו מגלות רבת שנים, לפקפק בו, להיזכר בה, להישבות בקסם, לחפש אותו, לגלות שהוא משם, להתרגש עוד יותר, לבקש ממנו לתרגם את הסרטון לעברית.

כשהתחלנו לעבוד על התרגום, הוא ואני, נכנסנו יותר ויותר פנימה אל תוך הידע העתיק, ואל תוך הלבבות שלנו, ומצאנו שם הדהוד כה עמוק עד שכבר לא ידענו אם הייתה זו תרבות האונאנגן, או אלסקה, או שנינו – הכל היה אחד, הכל היה לאהבה.

אז אנחנו עוברות – אני ושתי הבנות שלי – לגור עם קוייח באלסקה.
כשהוא הציע שנתחתן בשביל זה, אמרתי לו שוב שאני לא מאמינה בחתונה. אהבה היא דבר כ"כ פרטי! למה לי להכניס דווקא לשם כל מיני מוסדות רשמיים שיקבעו לי אם אני נשואה כראוי או לא? – זה עניינינו הפרטי, רק של שנינו. זהו.
אבל הוא אמר: "תראי, הנייר מהם לא ישפיע על המהות כהוא זה, למעט זכויות פיננסיות וכאלה שיש בגין נישואין. כי אנחנו עדיין בעולם פטריארכלי, וזו הדרך של הפאטריארכיה לוודא את שאנחנו בכל מקרה יודעים: שאנחנו ביחד באמת, שאת והבנות עוברות לגור פה, לחיות איתי, ושבכוונתינו גם לעבוד ביחד. אז אין לך באמת ויכוח איתם על המהות…"
נזכרתי שהאלדרס אומרותים לשים את הפוקוס על מה שכן רוצותים שיתקיים בעולם, לא על מה שלא; ושהתנגדות לדבר גם היא סוג של אנרגיה ופוקוס, ומעצימה את אותו דבר שהכוונה היא להפחית. הבנתי שזה מה שאני עושה בעצם. "למה להתנגד ככה לפיסת נייר, וככה לשים עליה פוקוס ולתת כוח-יתר לדבר שאת בעצם טוענת שהוא שולי וחסר חשיבות?" שאלתי את עצמי.
נאלצתי להחליט מה חשוב לי יותר: הַעיקרון או ה-ביחד…

נזכרתי באמרת האלדרס: "לשחרר כל היקשרות וכל היאחזות בדבר." ושחררתי את ההיאחזות שלי באנטי-חתונה, מתוך הבנה שזה קיבעון נוקשה ממש כמו היאחזות במוסד הנישואין.
יאללה, שיהיה נייר.

אבל אז הגדלתי לעשות, ושמעתי את עצמי אומרת: רגע, אבל זה לא הגיוני. אנחנו עושים טקסים בכל מקרה – טקסים למים, לאמא אדמה, לריפוי; אז דווקא ביום הזה, בפעם הנדירה שמציינותים את האהבה שלנו רשמית, דווקא שם לא? – אם כבר עושותים אז את זה, אז בוא נעשה את זה באמת, בוא ניצוק לזה משמעות, בו נהפוך את זה לחגיגה של הלב. אז היום אנחנו כבר ממש בישורת האחרונה לפני ויזת אירוסין. ותוך כמה חודשים אנחנו… נינשא.

טיפים/הצעות/רעיונות? – אנא תנו.
וגם… אני עוד מעט לא-פה, אז שיתופי פעולה/מפגשים – זה ממש הזמן לפני שהם יהפכו לוירטואליים. <3